"איש חצות כך אפשר להגדיר את רבינו. כבר בהיותו צעיר לימים, נהג לקום בעוד לילה לעסוק בתורה הקדושה, בהתמדה רבה, כי הם בבחינת ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה. ועד זקנה לא מש ממנהג קדוש זה. דרכו היתה בשעת קימתו בחצות, לחבוש לראשו כובע אדום, והתכונן בסילודין ובכיות על גלות השכינה. דמעות רבות נשרו מעיניו על צערן של ישראל. לא פעם הבחינו בו בני הבית באותם שעות שלאחר חצות לילה, היה רבינו כולו אחוז בשרעפי קודש בדביקות רבה בבוראו.
לאחר תיקון חצות היה נוהג ללכת אל בית הכנסת "בית יעקב", השוכן מעל השטיבל, בשכונת בית ישראל בכדי לעסוק בתורה הקדושה. אותו לילה הקדים אחד מזקני ירושלים, ובא לאחר זמן חצות לילה. בעליתו במדרגות השתומם בראותו מהחלון את רבינו יושב ואיתו עוד אדם, ועמוד של אש מעליהם. בהיותו יודע שרבינו היה רק שמש של בית הכנסת, השתומם בראותו את השמש יושב ללמוד עם עוד אדם. הזדרז ונכנס וראה את רבינו יושב לבד רכון על הספר. מי זה האיש שלמד אתך תורה עד רגע זה, שאל הזקן. רבינו בראותו כך, ביקש ממנו בתוקף שיבטיח לו שלא יגלה את אשר ראה לאף בריה. אך לאחר מספר עובדות אשר ראו אצל רבינו, הרגישו שאין ביכולתם שאדם מורם וקדוש כל כך, ישמש אותם.
מגדולתו של רבינו חיים סנואני אשר זכה למעלתו היתרה בשל עמלו בתורה הקדושה רבינו ראה כל אדם העומד לפניו מבחינה רוחנית ונפשית, ומיד עמד על מעלותיו ועל חסרונותיו...בנפלאותיו של הצדיק ר' חיים סינואני, רב הנעלם על הנגלה.
הוא שהיה אש לוהטת ויוקדת (עבודת השם וכולו לה') באהבת ישראל, כיסה עצמו כיסוי, בתוך כיסוי, ועטה את דמותו האומרת הוד והדר, מעטה של מיסתורין רק ניצוצי אור מעטים, שביבים קטנים, הצליחו לפלס להם דרך ולהבקיע את מעטה החשיכה. אשר ישב מוצנע ומוסתר בתוך ביתו הקטן בכפר יהוד, ומשם עיניו היו צופיות על כל הארץ, וידע הנגזר בעליונים ובתחתונים. לרבינו חיים היה די בפחות משלוש שעות שינה ביממה, והקפיד שיהיו בחצי הראשון של הליל דוקא, כדי שבחצות לילה יעמוד ויעסוק בתורת החן.
"אני ישנה וליבי ער" - ואמנם בדרך קדושה וטהורה זו נהג רבנו מרדכי שרעבי, בהדירו שנה מעיניו ותנומה מעפעפיו. לילה לילה במשך עשרות שנים, התגבר כארי מעל משכבו והזדרז לקום ולעבוד עבודת שמים באהבה וביראה. רבנו הקדים לשכב לישון, כדי שקימתו אף היא תהיה קודם חצות הלילה.
וכך מידי ערב כשהגיעה השעה עשר בלילה, הכין עצמו לעלות על יצועו כדי לאזור כוחות ליום המחרת, יום נוסף הרצוף כולו מתחילתו ועד סופו בעבודת ה' נפלאה. שנתו של הצדיק היתה בבחינת "אני ישנה וליבי ער", שנה קצרה ומקוטעת, שארכה בסה"כ עשרים דקות.
מה טובו אוהליך יעקב, רבי יעקב אבוחצירא, מתוך ההקדמה לספר "פתוחי חותם" על התורה שכתב בנו אהרון מהנהגותיו של אביר יעקב. לא בקלות הגיע רבנו לכדי השגותיו בלימוד התורה. "והגית בו יומם ולילה", קרוב לחצות ישן מעט שנת ארעי, ומשם ואילך נדדה שנת המלך. ויקום ויבוא אל תיקון רחל בבכי ובתחנונים, ומשם אל תיקון לאה בשיר ושבחה, לחבר האוהל, אשה חוברת אל אחותה, כי כן צוה המלך.
ובעת הזאת שערי רצון ושערי רחמים נפתחים, שמונה שערי קדושה לפניו כאור זורחים. "עץ חיים" "מבוא שערים" זוהר האיר אורו, וגם בספר התיקונים. מהם עשה יחודים שמוצפים כוונות...
ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים, הוא הלילה וגו' ויאמר וגו' זאת חוקת הפסח וגו'. אפשר לרמוז כמו שידוע בזוהר הקדוש, דבחצות הלילה האחרון, הקדוש ברוך הוא משתעשע עם הצדיקים בגן עדן. והקם באותו זמן לעסוק בתורה הוא משתתף עם הצדיקים שבגן עדן, כמו שכתוב: "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך".
ואפשר דהנס הגדול שעשה הקדוש ברוך הוא במצרים בחצות הלילה ראה הצדיקים שעתידים להיות קמים בחצות הלילה לעסוק בתורה, ונצטרפה אותה זכות עם הזכויות שהיו ביד ישראל, ועשה להם הנס הגדול הזה. והנה העוסק בתורה צריך שישמור פיו מלדבר דברים רעים, ואפילו דברים בטלים, כי אינו מן הראוי שהפה שמשתמש בו קדש, ישתמש בו טומאה.
ועל זה הדבר הזהיר בזוהר הקדוש, ודברי המוסר. ולפיכך עשה בו נסים לישראל במצרים. ודע לך כי הלילה הזה לה', תמיד צריך שיהיה שמורים לכל בני ישראל, להיות קמים באותו זמן לעסוק בתורה, בכל חצות לילה, תמיד, לדורות עולם.
"הצנע לכת עם ה' אלוקיך" - אדמו"ר ברוך שלום סיפר שדרך אביו הקדוש היתה להתעורר בחצות, מדי לילה, וללמוד עד אור הבוקר. ובאם היה נרדם היתה דרכו להעניש את גופו, והיה שם רגליו בתוך מי הקרח, הוא העדיף את היסורים הללו על פני השינה. עוד סיפרו שבני הקהילה שמו ליבם עד מהרה. לאיש אלוקים זה, כשראה זאת מרן זיע"א החליט לעשות מעשה בכדי לבטל הערכה זאת, כי רצה שכל מעשיו יהיו בהצנע לכת.
וכאשר הגיע לבית המדרש, וראה שהבריות מפארות אותו, קם ואמר כי סבורים אתם שאני בעל תאוות בהמיות כמוכם, ומעביר כל לילותי בשינה כגוי. הריני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי, ולא בלילה זה אלא בכל לילה. כששמעו זאת הקהל, ירדה קרנו בעיניהם כי חשבו אותו לבעל גאוה. וסיפרה הרבנית רבקה ריזא אשת רבינו, שמדי חצות שהיה קם ללמוד, או שהיה שם בתוך נעליו אבנים מחודדות מהתנור, או שם רגליו בתוך מים עם קרח.
וכן מסופר על התלמידים שהיו עושים דרכם במסירות נפש מירושלים לגבעת שאול, בזמן שלא היה ישוב בדרך. הסתובבו שם תנים וכלבי פרא, אבל תלמידיו לא שתו ליבם לדבר, אפילו שהיתה הדרך מסוכנת בגלל הערבים, כל יום מדי חצות לילה, עשו דרכם לשיעור. והמשטרה התורכית היתה מעודכנת לגבי החבורה הזאת, עד שפעם עצר אותם מפקד של בית הסוהר בעיר העתיקה, והעמיד אותם מול שורה של שוטרים וחילים. ואמר להם רואים אתם את היהודים האלה, רואה אני אותם שכל חצות לילה הולכים עד גבעת שאול. אתם צריכים ללמוד מהי הקרבה, ומהי דביקות במטרה.
